מודל "עיר 15 הדקות" של פרופ’ קרלוס מורנו מציע גישה עדכנית לחשוב על העיר: לא רק כמערכת של כבישים, שכונות ואזורי תעסוקה, אלא כמרחב חיים יומיומי שבו לתושב יש גישה נוחה, קרובה ואיכותית לשירותים המרכזיים הדרושים לו. במאמרם של Carlos Moreno, Zaheer Allam, Didier Chabaud, Catherine Gall ו – Florent Pratlong, שפורסם בשנת 2021 בכתב העת Smart Cities, מוצגת "עיר 15 הדקות" כמודל שמטרתו לאפשר לתושבים להגיע אל שירותים בסיסיים: מגורים, עבודה, מסחר ואספקה, בריאות, חינוך ופנאי, בתוך כרבע שעה של הליכה או רכיבה.
החידוש המרכזי במודל הוא המעבר מתכנון עירוני המבוסס בעיקר על מרחבים, כבישים וזרימת תנועה, לתכנון המבוסס על זמן, קרבה ואיכות חיים. במקום לשאול כיצד מעבירים אנשים במהירות רבה יותר ממקום למקום, המודל שואל כיצד ניתן לארגן את העיר כך שחלק גדול מהצרכים היומיומיים יהיה קרוב יותר לבית. זוהי תפיסה שמחזירה את העיר לקנה מידה אנושי, שכונתי ומקומי.
הבסיס התיאורטי של המודל הוא – Chrono-Urbanism – כלומר, תכנון עירוני לפי זמן השהיה של התושב במרחב הציבורי. זמן הופך למדד תכנוני: כמה זמן לוקח להגיע לבית הספר, למרפאה, לגינה, למרכז המסחרי, לתחנת תחבורה ציבורית או למקום העבודה. כאשר הזמן מתקצר והמרחב נעשה נעים, בטוח ונגיש יותר, העיר הופכת יעילה ובריאה יותר לתושביה.
המודל נשען על ארבעה עקרונות המשלימים אחד את השני: צפיפות, קרבה, מגוון ודיגיטציה.
- צפיפות – מאפשרת לרשות לספק שירותים עירוניים באופן יעיל יותר;
- קרבה – מאפשרת לתושב לצרוך שירותים יומיומיים ללא תלות מלאה ברכב פרטי;
- מגוון – יוצר שכונות פעילות יותר, עם עירוב שימושים, אוכלוסיות שונות ופעילות לאורך שעות היום;
- דיגיטציה – מאפשרת למדוד את כל אלה, לנהל אותם ולשפר את המרחב הציבורי על בסיס נתונים.
מטרת המודל אינה רק לקצר נסיעות. מטרתו רחבה יותר: לשפר את איכות החיים, לחזק קהילתיות, לעודד הליכה ורכיבה, להפחית עומסי תנועה ופליטות מזהמים, לתמוך בכלכלה מקומית, וליצור עיר חסינה וגמישה יותר. במובן זה, "עיר 15 הדקות" היא לא רק מודל תחבורתי או תכנוני, אלא מודל ניהולי-אסטרטגי לרשויות מקומיות.
עבור מקבלי החלטות ברשויות מקומיות, המשמעות המעשית היא שהמרחב הציבורי הופך לחוליה המרכזית שמחברת בין כל שימושי העיר. המדרכה, שביל האופניים, העץ, הספסל, התאורה, הגינה, הכיכר, המעבר לבית הספר והדרך לתחנת האוטובוס – כל אלה אינם חלק קטן מהתמונה, אלא תשתיות שמאפשרות לתושב להשתמש בעיר בצורה נוחה ויומיומית.
אחד הנושאים החשובים במיוחד ביישום המודל באקלים חם הוא איכות השהייה במרחב הציבורי. הצללה, הורדת הטמפרטורות ונוחות ההליכה היא חלק מרכזי ביותר מהיכולת לעודד תנועה רגלית ורכיבה במרחב העירוני. בהקשר זה, הצללה באמצעות עצים, חופות, פרגולות, קולונדות ומבני צל אינה תוספת עיצובית בלבד, אלא מרכיב מרכזי ביצירת מרחב מזמין, נוח ובריא.
הפערים המרכזיים ביישום המודל אינם פערים של חזון, אלא פערים של מדידה, רציפות וניהול. שירות עירוני יכול להימצא קרוב על המפה, אך כדי שהוא יהיה שימושי באמת, הדרך אליו צריכה להיות נגישה, בטוחה, מוצלת, מתוחזקת וברורה. לכן, רשות שרוצה לקדם חשיבה של עיר 15 הדקות צריכה לבחון לא רק היכן נמצאים השירותים, אלא כיצד התושבים מגיעים אליהם בפועל.
פער נוסף הוא פער המידע. כדי לנהל עיר לפי עקרונות של קרבה ואיכות חיים, יש צורך בבסיס נתונים עירוני עדכני: מיקום עצים, מצב חופות הצל, מדרכות, שבילים, גינות, מתקני משחק, תאורה, ריהוט רחוב, תחנות תחבורה ציבורית ונקודות שירות קהילתיות. ללא מידע כזה קשה למדוד נגישות אמיתית, לזהות אזורים לשיפור לתעדף השקעות. בצורה אופטימאלית.
הטיפול בפערים יכול להיעשות באופן הדרגתי ומעשי. השלב הראשון הוא מיפוי שכונתי של שירותים חיוניים: חינוך, בריאות, מסחר, פנאי, תחבורה ושירותים קהילתיים. השלב השני הוא ניתוח מסלולי הליכה ורכיבה בפועל, ולא רק רדיוס אווירי. השלב השלישי הוא בדיקת איכות המרחב הציבורי: צל, בטיחות, נגישות, תחזוקה ורציפות. השלב הרביעי הוא תיעדוף השקעות על פי מדדי ההשפעה על איכות החיים: היכן תוספת עצים, שיפור מדרכה, חיבור שביל או שדרוג גינה ייצרו את הערך הגבוה ביותר לתושבים.
מחקרים עדכניים על יישום "עיר 15 הדקות" מדגישים כי ניתן למדוד נגישות עירונית בעזרת נתוני מיקום, שימושי קרקע, תנועת אנשים וזמינות שירותים. לדוגמה, מחקר שבחן את ברצלונה השתמש בנתוני מוביליות, נתוני אוכלוסייה ומידע גיאוגרפי כדי להבין כיצד נגישות מקומית משפיעה על דפוסי תנועה ושימוש בעיר.
בסופו של דבר, עיר 15 הדקות היא הזדמנות לייצר עיר קרובה יותר, נעימה יותר ומנוהלת טוב יותר. עבור רשויות מקומיות בישראל, זהו כלי חיובי לקבלת החלטות: איפה לשתול, איפה להצליל, איפה לחבר שבילים, איפה לשפר מדרכות, איפה לחזק רחובות מסחריים ואיפה להשקיע בגינות ובמרחבים קהילתיים. כאשר המודל מתורגם לניהול יומיומי של המרחב הציבורי, הוא הופך מחזון תכנוני לכלי עבודה ממשי לשיפור איכות החיים בעיר.
