בקטע היפהפה מתוך הספר "אלטנוילנד" מתאר הרצל עיר שבה עצים אינם נתפסים כקישוט, אלא כתשתית ציבורית. הוא כותב על גנים שניטעו בהם עצים בני ארבעים שנה, אף שהדבר היה כרוך בהוצאות מרובות, משום ש” לשם בריאות הציבור מוציאים אצלנו הרבה”. במשפט אחד, כמעט אגבי, הרצל מניח תפיסה תכנונית מתקדמת מאוד: עיר ראויה איננה נמדדת רק בכבישים, בבניינים ובמסחר, אלא גם ביכולתה להעניק לתושביה צל, אוויר, נוחות ובריאות.
יותר ממאה שנה לאחר מכן, אותה תפיסה חוזרת אל שולחן הממשלה בהחלטה 1022 –הצללה וקירור של המרחב העירוני באמצעות עצי רחוב במסגרת היערכות לשינויי האקלים. ההחלטה, שהתקבלה בינואר 2022, מבקשת לקדם יער עירוני בישראל ולהתייחס לעצי רחוב כתשתית חיונית להתמודדות עם שינויי האקלים, לשיפור איכות החיים, להפחתת החום העירוני ולעידוד הליכתיות (הליכה כמחליף שימוש ברכב). במסגרת התוכנית נקבע יעד רב־שנתי של נטיעת כ־450 אלף עצים לאורך כ־3 מיליון מטרים של רחובות בישראל, בהשקעה מוערכת של כ־2.25 מיליארד ש״ח עד שנת 2040.
החיבור בין הרצל לבין החלטה 1022 איננו רק חיבור ספרותי. הוא חיבור תפיסתי. הרצל מדבר על השקעה שהרווח ממנה "יבוא בדורות שלעתיד". זו בדיוק מהותם של עצי רחוב. עץ שניטע היום לא יוצר מחר בבוקר רחוב מוצל. הוא דורש תכנון, בית גידול מתאים, מים, תחזוקה, הגנה מפני פגיעה ושנים של צמיחה. אבל כאשר הוא מגיע לבגרות, הוא משנה את הרחוב כולו: הוא מקרר את סביבתו, מאפשר הליכה ברגל גם בקיץ הישראלי, מפחית חשיפה לקרינה, משפר את איכות האוויר, תורם לניהול מי נגר ומייצר מרחב ציבורי נעים יותר.
במובן הזה, הצל הוא לא "תוספת" לעיר. הוא תנאי לשימוש בעיר. רחוב ללא צל בישראל הוא רחוב שמוותר מראש על חלק גדול מהציבור: ילדים, קשישים, הולכי רגל, משתמשי תחבורה ציבורית וכל מי שאינו נע ברכב פרטי ממוזג. כאשר אין צל, הליכה של 500 מטר לתחנת אוטובוס הופכת למאמץ. ישיבה בכיכר הופכת לבלתי אפשרית. מסחר רחוב נפגע, והמרחב הציבורי מתרוקן. לכן החלטה 1022 חשובה דווקא משום שהיא מתרגמת ערך אנושי פשוט – האפשרות ללכת, לשבת ולחיות בחוץ – לשפה של יעדים, מיפוי, תקציבים, תכנון ורגולציה.
בהחלטה 1022 יש גם שינוי חשוב בשפה הציבורית: עצי רחוב מוגדרים כתשתית בעלת חשיבות במנגנוני התכנון והביצוע הממשלתיים והעירוניים, ככלי מרכזי להפחתת אי החום העירוני, להצללת המרחב הציבורי, לקידום הליכתיות ולוויסות מי נגר. זו אינה שפה של גינון; זו שפה של תשתיות עירוניות. כפי שעיר אינה יכולה לתפקד בלי ניקוז, חשמל, מדרכות ותחבורה, כך עיר ישראלית במאה ה־21 אינה יכולה לתפקד בלי צל.
אולם כאן גם נמצא האתגר המרכזי. חזון, גם אם הוא נכון, אינו מספיק. דוח מבקר המדינה בנושא הצללת המרחב הציבורי העירוני מצא כי אף שהחלטה 1022 הגדירה יעדים בתחום ההצללה, יכולתה להניע את הרשויות המקומיות לפעולה נותרה מוגבלת, בין היתר משום שהוראותיה אינן מחייבות את הרשויות להתגייס ליישומה ולרבים מסעיפיה אין תקציב מוגדר.
"בעיר קלן, בה חייתי לפנים, היה גן, בו ניטעו עצים בני ארבעים שנה. אמנם הדבר כרוך בהוצאות מרובות, אבל לשם בריאות הציבור מוציאים אצלנו הרבה. ובשביל הגנים הללו, שהותקנו למען העם – אין כסף נחשב. הרווחים יבואו בדורות שלעתיד. אגב, לא בכל מקום נטענו אילנות מגודלים ויקרים כאלה. מאוסטרליה למשל, הבאנו עצים צעירים, אותם עצי-האקליפטוס, שגידולם מהיר מאד. ההוצאות לכך ניתנו תחילה על ידי חברת העצים הלאומית, שהייתה מקבצת כספים בכל חלקי-תבל בימים שעם ישראל עוד היה פזור בין האומות. המנדבים דאגו כבר אז לצל, בו עתידים היו לחסות בימים שלאחר מכן."
בנימין זאב הרצל
Page 365 - אלטנוילנד
וכאן חוזרים להרצל. בציטוט שהובא, הוא אינו מסתפק באהבת עצים או ביופי של גנים, הוא מדבר על כסף, על מוסדות, על חברה לאומית, על מימון שנאסף מראש, ועל אחריות של דור אחד כלפי הדור הבא. "המנדבים דאגו כבר אז לצל", הוא כותב. כלומר, הצל של מחר נולד מהחלטות, תקציבים ומעשים של היום.
זהו בדיוק המסר הרלוונטי לרשויות המקומיות בישראל. החלטה 1022 יכולה להיות נקודת מפנה, אבל רק אם תיושם כמדיניות עירונית מעשית: מיפוי עצים קיים, הגנה על עצים בוגרים, תכנון בתי גידול ראויים לשורשים, תיאום בין תשתיות תת־קרקעיות, תקצוב תחזוקה ולא רק נטיעה, ועידוד בעלי המקצוע העירוניים אשר רואים בעצים נכס ציבורי חי.
הרצל ראה בצל הבטחה לדורות הבאים. החלטה 1022 מנסה להפוך את ההבטחה הזו לתוכנית עבודה לאומית. עכשיו המבחן הוא במעבר מן הנייר אל הרחוב: האם נמשיך לראות בעצים "נוי", או שנבין שהם אחת התשתיות החשובות ביותר לבריאות הציבור, לאקלים העירוני ולאיכות החיים בישראל.
